אמנת TPNW מחזקת אמנות קודמות הנוגעות לנשק גרעיני, לרבות אמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני משנת 1968, שמטרתה להגביל את מספר המדינות המחזיקות בנשק גרעיני ולקדם את היעד של פירוק הנשק.

כפי שקבע בית הדין הבינלאומי לצדק בשנת 1996, על המדינות מוטלת חובה משפטית "לנהל בתום לב ולהביא לידי סיום משא ומתן שיוביל לפירוק הנשק הגרעיני". חוסר ההתקדמות לקראת מטרה זו היה המניע העיקרי למשא ומתן על ה-TPNW.

אמנות משלימות נוספות כוללות את אמנת האיסור המקיף על ניסויים גרעיניים משנת 1996 ואמנות אזוריות המקימות אזורים נקיים מנשק גרעיני באמריקה הלטינית ובקריביים, בדרום האוקיינוס השקט, באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובמרכז אסיה.

אמנת ה-TPNW מבוסס על גוף משפטי המכונה המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המגביל את שיטות ואמצעי הלחימה. על הצדדים לסכסוך מזוין להימנע משימוש בנשק שאינו מסוגל להבחין בין אזרחים ללוחמים, או בנשק הגורם לפגיעות מיותרות או לסבל שלא לצורך.